<h1>חוקות הדיינים סימן נ"ה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
מי שיש ביד חבירו מלוה ע"פ והוא מתיירא שמא יכפור בו ובא ממון של זה הלוה ליד המלוה נוטל אותו במקום הלואתו וזה המלוה יכול לישבע שאין לו בידו כלום ודוקא כשהמלוה שהוא ביד חבירו היא במעות אבל אם היא בפירות או בדבר שצריך שומא אינו יכול לשום אותה לעצמו לעכב הממון שהוא בידו ולשבע עליו שאינו חייב לו כלום אלא צריך להראותו לב"ד והם שמין אותו ונותנין לו מה שתובע וכן דוקא שהוא מן הלואה או מן השותפות או מן משא ומתן שיש ביניהם אבל אם אותו ממון שנשאר בידו הוא מפקדון שהפקיד אצלו צריך להחזירו בעין לבעליו ומ"מ אותו פקדון הרי הוא כאלו ברשות הבעל אלא צריך שיודה בפני ב"ד ויאמר על מלוה שיש לי עליו אני מעכב אותו ונשבע בנק"ח כמה ממון הוא חייב לו ונוטל אותו מיד המפקיד קודם שיטול פקדונו והרי הנפקד נאמן בשבועתו כמה חייב לו המפקיד משום מגו שהיה יכול לומר כבר החזרתים לך נאמן לומר כו"ך אתה חייב לי כ"כ הרמב"ן ז"ל בשם רבינו האי ז"ל בחי' בפ"ק דמציעא ולזה הביא ראיה מן הגמ' ומן התוספתא [שבועות פ"ה ה"ג]. עוד כתב הרב ז"ל דחילוק יש בין מלוה לפקדון שהוא ביד חבירו שאם הלוה לחבירו מעות וכפר בהם יכול המלוה לתפוס כדי מעותיו כ"ש למעלה אבל אם הוא פקדון שהפקיד אצלו וטוען הנפקד שנאנסו או שנגנבו או שנאבדו שלא בפשיעה ונמצא שהוא פטור מלשלם כיון שהוא שומר חינם [אינו יכול לתפוס כנגד פקדונו] אבל אם כפר בפיקדון ואמר להד"מ יכול לתפוס אותם כנגד פקדונו דכיון שטוען להד"מ הרי הוא כאילו היה טוען לא נאנסו ולא נגנבו ולא נאבדו.
